יהווה חי וקיים , מחוץ למסגרת אבל
ישראל, עדיין מצטיירת כלהקת חסרת סכוי שעושה מוסיקה נסיונית, שמקורותיה בפוסט־פאנק אירופאי, כותבת טקסטים אפוקליפטיים־משיחיים ומשווקת את עצמה, אם אפשר בכלל להשתמש במלה שיווק בהקשר שלהם, בטפטופים קטנים ומרוכזים.
סוף סוף החליטו לתרגם את "מסע אל תוך הלילה" לעברית. יצירת מופת מודרנית זו היא דווקא פרי עטו של סלין (1961־1894), דמות ידועה לשמצה בספרות הצרפתית בעקבות כתבי השטנה האנטישמיים שפירסם לפני ובמשך מלחמת העולם השנייה. איך ולמה הפך סלין לסופר המקולל של המאה העשרים.
שנת 1992 איננה. אין צורך לחפש אותה, היא עוד לא היתה; היא תבוא בקרוב. אולי. אמרו ששנת 1992 תגיע מתישהו בעתיד הנראה לעין ושתביא אותו גם איתה, אבל איך שלא נקרא לזמן שחלף, השנה נעדרת. אז איך לעזאזל הלכה לנו שנה?
תגובתם של הקהל הרחב כמו זו של המבקרים בשעת יציאתו לאקרנים של "בלייד ראנר", היתה חצויה.כולם ידעו להריע להישגים הטכניים של צוות התפאורנים והפעלולנים של רידלי סקוט,הבמאי,אך הסיפור עצמו והעברתו למסך עוררו ויכוחים והתנצחויות.
בקולות תרועה קרסה חומת ברלין, כארבעת אלפים שנה אחרי אירוע מסוג זה שהתרחש ביריחו. בחוצות העיר ברלין, שמחו וששו. אמרו שאיחוד העיר ומשפחותיה הוא כאיחוד אונות במוח שהתנתקו זמן רב מדי. הרוחות נרגעו, השיגרה חזרה כמעט לקדמותה. ואז באה השמועה.