בקולות תרועה קרסה חומת ברלין, כארבעת אלפים שנה אחרי אירוע מסוג זה שהתרחש ביריחו. בחוצות העיר ברלין, שמחו וששו. אמרו שאיחוד העיר ומשפחותיה הוא כאיחוד אונות במוח שהתנתקו זמן רב מדי. הרוחות נרגעו, השיגרה חזרה כמעט לקדמותה. ואז באה השמועה.
שמועה דיסקרטית התפשטה בין הסקוואטים והפיצה את הרעיון שצריך להקים את החומה מחדש. מעריצה אחת של איינשטורזנדה נויבאטן וגרורותיו הפוסט־פאנק־תעשייתיים ייסדה קבוצה קטנה ששמה לה למטרה להניח אבן פינה לחומה החדשה. הקבוצה פעלה בלילה וליאנרד כהן היה אחד מחבריה.
עבור כהן, ברלין היא אובססיה.
מכובש לבבות, נהיה כהן כובש ערים מדומה. בתקליטו
האחרון, " ליאונרד כהן הוא רציני, לא ציני
בגרוש, וגם לא איכפת לו מסתירות פנימיות. ב"דמוקרטיה"
הוא אומר שהדמוקרטיה פוסעת לכיוון ארה"ב.
ב"העתיד", שיר הנושא, הוא אומר שהעתיד
הוא רצח. דמוקרטיה היא רצח? פרובוקאציה מכוונת?
ליאונרד כהן לא מנסה להסית את ההמונים. בדעת
צלולה ומפוכחת הוא משפריץ בספריי את הסיסמה
"תוחזר עטרת חומת ברלין ליושנה" על קירות,
גופות ושירים.
ליאונרד כהן תומך בכללי משמעת
אישיים. משמעת אישית מצמיחה אלגאנטיות. בחסות
אלגאנטיות, מותר הכל. מישמעת שומרת על איזון
כוחות ודוחה אסונות. משמעת זה קיר, משמעת זה
חומת ברלין.
כהן הכריז כבר מזמן על המלחמה.
" סתירה נוספת של כהן, מצערת ומביכה
הרבה יותר, היא זו שמעמידה את איכות הכתיבה
שלו מול עליבות המוסיקה שלו. בתקליטו האחרון,
ישנם שירים שלמים ומגובשים, שלעתים דרשו מספר
שנים כדי להיכתב. עם ההלחנות חסרות התעופה המשלבות
פולק, בלוז וגוספל עם סינתי עייף, קשה לי להתמודד.
וחבל לי. אבל אני ממשיך לקרוא את המילים על
העטיפה. כמה עצוב, ככה יפה.
© Daniel Szmulewicz,
1996 - 2011