פולחן בן חצי מאה סובב את סלין. חלק ממעריציו סוגדים לו בזכות גאוניותו היצירתית ומהפכניות הסגנון; חלק אחר מריעים לו בעקבות פרסומיו הפשיסטיים ומפשפשים בחנויות ספרים יד שנייה, בתקווה להיתקל בעותק נשכח של איזה פמפלט ארור. באופן מפתיע, סלין איננו דמות קונטרוברסיאלית. בין שני הזנים המנוגדים של שוחרי סלין, אין שום מחלוקת. סלין הוא החלוץ של הרומאן המודרני ובו בזמן אחד הפשיסטים המובהקים והפאנאטים ביותר של צרפת הכבושה. שתי הנקודות הללו אינן מובילות לויכוח אלא לחידה ששורשיה בתחילת שנות השלושים של המאה הנוכחית.
המשבר הפיננסי האמריקאי של 1929 בישר את אותותיו באירופה. מליוני מובטלים פקדו את ערי התעשיה האפרוריות. זכרונות מלחמת העולם הראשונה טרם נמחקו, קולות לאומיים ומיסטיים מאיטליה ומגרמניה, קרי הפאשיזם, הידהדו קלות בצרפת. ב־1932, "מסע אל תוך הלילה" של לואי פרדינאנד סלין, שעבד עליו בחמש השנים הקודמות, יוצא לאור בעולם חשוך עם עתיד עכור.
באותה שנה ובניגוד לציפיות המחבר, אין הספר זוכה בפרס ה"גונקור" האולטימטיבי, אלא ב"רנודו", פרס ספרותי צנוע יותר. למרות עובדה זו, חשיבותם של ההישגים האמנותיים הטמונים בכתיבה של סלין מתבהרת ומתפשטת בין החוגים הספרותיים בפריס ולקראת פרוץ מלחמת העולם השנייה, נחשב סלין לאחד מגדולי הסופרים הצרפתיים של התקופה.
קצת לפני המלחמה ועד 1941, סלין יפרסם ברגעי מיליטנטיות להוטה בלתי צפויים, מאמרים ופמפלטים בעד תורת הגזעים, בעד היטלר והנאציזם, נגד היהודים, נגד סופרים בני זמנו ויחסל בהם את החשבונות שלו עם כל מי שאי פעם הטריד אותו. מאז ואילך, העניינים עבור סלין יידרדרו. בגמר המלחמה, הפמפלטים יוצאו מחוץ למסחר (עד היום הזה), צו מעצר יגיע אליו לדנמרק בה שהה באותה עת וסלין ייכנס לכלא. זהו. תם הסיפור: סלין הוא בוגד מתועב, סכין בגב האומה ומן הראוי להחמיר עימו את הדין. האמנם?
לא כל כך פשוט. תופעת סלין קשה להבנה. רבים וטובים התעמקו בה, החל מסארטר דרך מלרו וכלה בסולרס; ניסו להסביר, הציעו פתרונות, פיתחו תיזות אך עדיין נותר הרושם שאיש מהם לא פתר את התעלומה הממוקשת: איך סופר גאוני, חלוץ הרומאן המודרני, מקור השראה בלתי נדלה, מחבר יצירת המופת של המאה, ובכן, איך דמות שכזו היתה יכולה לכתוב דברים שפלים כל כך?
ראוי לפסול ישר את הפתרון המצוי, וגם הלקוי ביותר, שהציע מלרו: סלין היה איש מיסכן אך סופר גדול. או.קיי. אבל איך לעזאזל הופך איש מסכן לסופר דגול? תשכחו מזה לרגע, איך בכלל נהיים סופר דגול?
במקרה של סלין, אפשר להתחקות אחר פציעתו במלחמת העולם הראשונה ולפציפיזם הקיצוני שהותירה אחריה ביצירתו (שאיננה מנותקת מן האנטישמיות שלו), אפשר למצוא גם גילויי כשרון פרוזאי בתיזת לימודי הרפואה שלו (שגאלימאר הסכימו להוציא לאור ב־1952, אחרי שסירבו ב־1928) אבל בראש ובראשונה, סופר דגול הוא זה שכותב ספר דגול. "מסע אל תוך הלילה", כאמור, הוא ספר סופר דגול.
האודיסיאה של ברדמי, גיבור הספר, אנרכיסט בעל אופי רגיש, מתחילה בחזית מלחמת העולם הראשונה. היא תוביל אותו לאפריקה הקולוניאלית, למפעלי "פורד" בדטרויט, למוסד לחולי נפש ולפרוורים נחלשים, ספוגי דכדוך פרובינציאלי, של פריס. הספר נגמר עם הזיה אפוקאליפטית של הגיבור בה מתוארת איך נשרכות מאחורי סירת גרר איטית ספינות הנהר, הנהר עצמו, ועימו הכפר והעיר ואת כל השאר.
סלין ראה עולם. לכל המקומות אליהם יגיע ברדמי ב"מסע", סלין כבר היה בהם. (במפעלי פורד, לדוגמה, ערך שם סלין בדיקה של השירות הסניטארי). ברדמי לא המציא כלום, הוא טראנספוזיציה ספרותית של סלין עצמו באותה תקופה. ברדמי זה סלין גדול מהחיים: אישיות פסימית ונטולת אשליות, ישרה ובלתי משוחדת, אחידה ועקבית, שתעדיף בכל מצב בריחה כשיטה מעל פני עימות כאתגר.
זהו רומאן שחור, ספוג מרירות ודיכאון מנועים מלהשתתק. סלין נגעל מהעולם ומתושביו, החברה היא תרמית קולקטיבית שמתעתעת בפרט, ולזה אין מה לצפות מהחיים מלבד קצם. המוות הוא האמת היחידה. מנקודת הראייה של הביולוגיה, אין על מה להתווכח. אהבה איננה מוצא לאבסורד הקיומי, אהבה היא כמו "האינסוף שמעמידים לרשות כלבים"; לברדמי יש כבוד עצמי.
רגישות בסיסית וניהיליזם חרוך כפחם נטמעים, בקולות רעם ושקשוק, במסרים של האפוס המתואר ב"מסע". סלין מדבר עליו כ"קומוניזם עם נשמה"(!) וכ"סימפוניה אמוטיבית". יותר מאשר רומאן, זהו עניין של "מוסיקה וריגוש" בו הכוכב האמיתי הוא סגנון הכתיבה. והוא מהפכני.
ההמצאה החשובה של סלין היא ה"כתיבה בשידור ישיר". סלין רוצה לספר ובו בזמן לרגש. לכן, אין זמן למשחקים. את העיקר יש לספר מהר וללא סלסולי משפט מסורבלים ומלאכותיים. סלין מגדיר את משימתו כ"הפיכת הפרוזה הצרפתית הקפואה והמרושעת לרגישה יותר". כנגד ה"פרגול" ו"רוח וולטיר", סלין מזריק לשפה הספרותית מנה גדושה של שפת רחוב, סלאנג למיניו ועגות אתנוגראפיות. כך, הוא מעניק לטקסט קצב, פיוטיות והרגשת "איפה העדינות לעזאזל", זאת אומרת, מיטען אמוטיבי.
הכתיבה בשידור ישיר יהפוך לדגל שלו. לעתים, הוא ישתמש בטכניקה הזו עד לידי מיאוס. ב"מסע", שלעומת ספריו המאוחרים רגוע הרבה יותר, אפשר להיווכח בשימוש אופטימאלי של שלוש הנקודות (...), אחד מתכסיסיו השמורים לו בלבד. על ידי השעית המשפט, בלי לסיימו בנקודה, המשפט אינו נגמר לעולם; הוא נשאר תלוי באוויר ומוסר את דינו למשפט הבא. זה כאילו שסלין אומר לקורא: " היה מוכן להמשך, כי הוא בא עכשיו".
סלין מגיש את כתב ידו למספר מוציאים לאור. ביוקרתי שבהם, האנ.אר. אף (להלן גאלימאר), קובעת ועדת הביקורת שזהו "רומאן קומוניסטי(!) הכולל אפיזודות מלחמה מסופרות היטב. כתוב בצרפתית עגתית קצת טורחנית, אך באופן כללי עם הרבה כוח בסגנון. ראוי לדלל." גאלימאר מתעכבים במתן תשובה חיובית ודנואל, החלטי יותר, מחתים אותו בשלושים ליוני 1932. גאלימאר פיספסו ספר חשוב אך יצליחו לסגור איתו חוזה בהמשך, ב־1951 (ראה להלן).
כאמור, ה"מסע" יהפוך לקלסיקה ספרותית וישפיע על דורות של סופרים, בלי לאבד אונקה של אקטואליתו ורלבנטיותו. סארטר מעריץ אותו כבר אז, כנ"ל לגבי קנו. ניאו קלאסיקאן כגון רוג'ה נימייה, הצייר ג'אן דיביפה, ממקורביו, והמאייר טארדי יעבדו ביצירותיהם, איש איש בדרכו הוא, את ההשפעה הישירה של סלין.
סלין מפרסם את ספרו השני, "מוות באשראי". הביקורת מרטשת אותו. סלין מתחיל להתלונן. הצרות מתחילות. סלין לא שכח שלא העניקו לו את ה"גונקור". הוא מאשים את המימסד הספרותי בקוצר ראייה ובהיעדר טוב טעם. מאוחר יותר, אחרי פרשת הפמפלטים, בשעה שכולם מתכחשים אליו כאיש אך גם כסופר, הוא כותב בעניין כפיות הטובה של המימסד: "עוד מעט יעשו אותי חקיין של סארטר, מילר, ג'נה, דוס פסוס, פולקנר, בעוד אני הוא הממציא, אני בעצמי פרצתי את החדר בו דרך הרומאן במקום עד פרסום ה"מסע". מה בדיוק קרה? איך הפך הסופר המבטיח לנגוע באיידס (על משקל מצורע) כשרק הספיק לחתום על שני רומאנים.
ב־1936, סלין מפרסם פמפלט העונה לשם "מאה קולפה". "הבלים סביב טבח" (1937), "בית־ספר לגוויות" (1938), (1941) "Les beaux draps" הם שלושת הפמפלטים הבאים בתור ומרכיבים את סדרת הפמפלטים המוקצית מחמת מיאוס שלו, שהפכה בהיעדר מהדורות מחודשות לפריטי אוסף יחסית נדירים. סלין כתב אותם בסגנונו הייחודי והטיעונים שמופיעים בהם צורבניים, מרושעים, היסטריים ולפרקים אף מחוסרי הגיון. מאותן שורות עולה העובדה הברורה כשמש: סלין מצודד בנאציזם ובהיטלר. סלין לעולם לא יצליח להתחמק מהאחראיות. סלין אבוד.
"הבלים סביב טבח" הוא הידוע ביותר מבין הפמפלטים. נוסף להיותו אנטישמי, הוא גם מניפסט בו פורש סלין את השקפתו הספרותית: בספרות העולמית שוררת סטאנדארדיזציה, והיא נכפית על ידי קוספיראציה יהודית. הקורבנות המועדפים שלו הם פרוסט, אנדרה ג'יד ומוריאק (שני האחרונים אינם יהודים). על פרוסט הוא אומר במקום אחר: "אהה פרוסט, אילו לא היה יהודי, אף אחד לא היה מדבר עליו! מזדיין בתחת! טרוד מדפיקות תחת. הוא לא כותב בצרפתית, אלא בג'יבריש שאוב מצרפתית ומיידיש, שלו ולמסורת הצרפתית אין שום קשר."
בפמפלטים עוד הוא כותב: "אילו איינשטיין לא היה יהודון, אילו ברגסון לא היה כרות (נימול), אילו פרוסט היה רק ברטאני, אם לפרויד לא היה סימן...לא היו מדברים עליהם כל כך הרבה...כל נאד של יהודי עושה בום!...". נורא מצחיק. אבל סלין לא צוחק.
סלין כותב בעיתונאות הקולבוריצונית דברים חמורים באמת. ב־1941, הוא כותב פובליציסטיקה על היטלר: "למעשה, רק היטלר יודע לדבר על יהודים. ...זהו האספקט של אישיותו שאוהבים הכי פחות, שמפחדים ממנו הכי הרבה...עבורי, זהו האספקט של אישיותו שאני מעדיף על כולם...". בעת הכיבוש, הוא אומר שהאידיאל שאליה אמורה צרפת לשאוף הוא כינון החברה על בסיס גזעי־קהילתי. סלין מרבה להשתמש במטאפורות של עולם החי בתיאוריו של יהודים: היהודי הוא קוף, היאנה, טרמיט, אלוקה. ב"הבלים" הוא כותב: "אני הייתי שמח לחתום ברית עם היטלר. למה לא? הוא לא אמר כלום על ברטאנים...הוא רק דיבר על יהודים...הוא לא אוהב יהודים...גם אני לא". ב־1942, חותם סלין על "מניפסט של אינטלקטואלים צרפתים נגד הפשעים האנגליים".
ב"בית ספר לגוויות", מרצונו החופשי, סלין מגדיר את עצמו כ"אנטישמי, גזען, משתף פעולה, תומך בברית צבאית מיידית (עם גרמניה כמובן), אנטי־בריטי, אנטי־בונים חופשיים". איפה הסלין שהכרנוהו מה"מסע"? לאן נעלם סלין הניהיליסט? האנרכיסט? איפה הסופר שלא ביקש דבר מאיש? בעת השחרור, סלין שוהה בדנמרק והוא האיש השנוא ביותר עלי אדמות, הבוגד הנתעב, ה"קולבו": משתף פעולה. ברזילאק הוצא להורג, דריאו לה רושל התאבד. מבין אנשי הרוח הבולטים ששיתפו פעולה, סלין נשאר לבדו.
על פי בקשתה של מדינת צרפת, ייכנס סלין למעצר בקופנהאגן, בתא של תשעה מטרים מרובעים. אחרי תקופה של שנה, הוא עובר למעצר בית. הויכוח הגדול סביב תופעת סלין עדיין לא התחיל. עוד מוקדם מדי. את המלחמה רוצים לשכוח. על בוגדים ומשתפי פעולה לא רוצים להאריך את הדיבור. צריך להמשיך לחיות. באופן פאראדוקסאלי, חזרנו לנקודת ההתחלה: איך סופר דגול נהיה האיש השנוא עלי אדמות?
בדיוק בגלל זה. בגלל שצריכים להמשיך לחיות. סלין היה אחד מבין מאות אלפי אזרחים ששיתפו פעולה. ממשלת וישי בעצמה היתה ממשלה של שיתוף פעולה. המרשל פטאן וממשלת וישי, הם אלה שהקימו את המיליציה ששמה לה למטרה, בין השאר, לטהר את צרפת מהריקבון היהודי. ממשלת וישי היא זו שקבעה, בשלישי לאוקטובר 1940, את מעמד היהודים ב"איזור החופשי". כמות אדירה של משתפי פעולה פעילים הרבה יותר מסלין לא נשפטו כלל.
סלין היה שעיר לעזעזאל אידיאלי. הצרפתים יכלו להכפיש אותו כדי להסב אליו את תשומת הלב הציבורית, במקום שתתמהמה על מעשיו ודעותיו של ציבור אחר בזמן המלחמה. לכל משפחה יש כביסה מלוכלכת ורצוי להסתיר אותה; יש חברי משפחה שעליהם חייבים לחפות. על סוד משפחתי רצוי לשמור בכל מחיר, וגם בכל דרך. הסחת הדעת והטעיה הן דרכים מומלצות במטרה זו. לסלין אין סודות. סלין לא יכל להסתיר את היותו משתף פעולה. הכל כתוב, שחור על גבי לבן, עם חתימה בשולי העמוד.
במשך גלותו הכפויה של סלין בדנמרק, המקור העיקרי שדרכו אפשר להתוודע למצב הרוח היומיומי של סלין והשקפותיו, היא דרך ההתכתבויות שלו עם אנשי רוח שונים. לפני שנה, התפרסמו בצרפת התכתבויות שניהל הסופר עם המו"לים דנואל וגאלימאר, מועילות ביותר להבנת התקופה הדנית של סלין.
חייו של סלין ניצלו. אבל אין לו מה להפסיד יותר. מי עוד ירצה לשמוע את קולו של בוגד, את החריקות של סכין בגב האומה? הקומוניסטים? הגוליסטים? לא ולא. ובכל זאת, סלין יחזיק בשיניו את השריג שממנו הוציאו את המקלות מבעוד מועד. סלין רוצה להציל את ספריו. העולם נגדו, אך הוא ינהל מאבק מפרך על ההכרה הראויה לו בתור סופר. אין לו כסף, אין לו אימון, אבל סלין אינו מתרגש: נותרו הספרים, ותוכניות לספרים עתידיים.
בתור התחלה, סלין דורש הוצאה מחודשת של ה"מסע" וכרך בסדרת היוקרתית ביותר של גאלימאר, "לה פליאד". סידרה זו מקדישה כרכים ליצירה שלמה של סופר מהולל. כדבריו, הוא רוצה להופיע שם "בין ברגסון לסרבנטס". כן כן, אותו ברגסון "כרות". סלין מנג'ס ללא הפסק ולבסוף גם ישיג את מבוקשו.
לאורך כל ההתכתבות, הטאקטיקה של סלין היא למקם את ההאשמות כלפיו לא במישור המוסרי או הפוליטי, אלא במישור האסתטתי: סגנון הכתיבה שלו. סלין יחזור על כך שוב ושוב, כל הצרות שלו עם החברה נובעות מ"המסע". על פיו, האשמה האמיתית שלו איננה שיתוף הפעולה במלחמה אלא שהעז לחדש את השפה ואת הרומאן הצרפתי. סלין אשם כי ניער טונות של מוסכמות בלי להזהיר אף אחד. אם היה אפשר לחזור שנית אומר סלין, "הייתי משמיט את הכל". הבריחה כשיטה. (מוריס נאדו ופיליפ סולרס תומכים בפרשנות זו).
מצד אחד, סלין מתלונן על תנאי המחייה הקשים. מצד שני, הוא מציג את העולם כולו, יחד עם תוקפיו, כגרוטסקה, קרקס אחד גדול בו אין שום הגיון ובו שולטים ליצנים, דבילים וקנאים. סגנון הכתיבה הופך במקביל למוקיוני יותר ויותר. סלין מודה בטעות אחת בלבד: "טעיתי בעניין הפציפיזם של היטלר. כאן נעצרת פשיעתי". סלין מעולם לא התנהג כאשם סתגרני, לא ממש התייחס להתרסות, לא ביקש מחילה וספק אם היה מודע להאשמות כלפיו או לסתירות הפנימיות הרבות שלו.
במכתבים לגאסטון גאלימאר (הבוס של הוצאת גאלימאר), מציג סלין את דעותיו בעניין הספרות של בית ההוצאה: "אני מודה לך בכנות על כל הרומאנים היפים של האנ.אר.אף שאני מקבל (בדואר)...איזה שפע של כשרונות...". באופן אירוני פחות אך עוקצני יותר, הוא כותב באותו נושא: "שלוש מאות מיליון בשנה הולכים לטמיון בהוצאה של רומאנים חסרי תועלת, בלתי קריאים...כמה כסף מושקע בגידול חרא...".
סלין לא רק מכסח מילולית יהודים או סופרים. הוא יורד גם על עיתונאים ("הם מוכשרים בלהפוך דברי חכמה לדברי חורמה"), על צלמים, על מבקרים ("כלבים בעלי עין אחת ופוזלת, אוזניים מזוייפות, הכל מזויף"), על הצרפתים עצמם ("צרפתי חמוד, צעצוע שיכור, ממולא סנילי, פטפטן ממוקמק"). סלין שונא את כל העולם.
בשנת 1951, הוא יקבל חנינה מבית המשפט הצבאי וישוב למולדתו. שם, בצרפת, יחיה סלין בצינעה, בבית בודד בכפר מאדון. החל משנת 1952, מוציאה גאלימאר את יצירתו השלמה במהדורה חדשה ("מסע", "מוות" באשראי", "גיניול'ס באנד", "הכנסייה", "קאס־פיפ", "סמלוויס"), חוץ מהפמפלטים כמובן. (באחד הניג'וסים שהביאו להוצאת ספריו, הוא אומר שהוא טיפוס כמו בן גוריון, שהוא יוציא לאור בישראל כדי לעצבן את גלימאר. הוא ישחרר את סיני (כתב היד עליו הוא עובד) רק כשיציעו לו שטחים בטוחים יותר (לה פליאד)).
על המעידה של קבוצת אינטלקטואלים צרפתיים מכובדת בזמן מלחמת העולם השנייה, התדיינו רבות. אין זה המקום לשחזר את הקונפליקטיים האידיאולוגיים של התקופה או לבחון את ההתפתחות הטרמינולוגית של מושגי מפתח שבלעדיהם לא היה ניתן להבין איך בן אדם משכיל יכל היה לבחור בפאשיזם, בגזענות או באנטישמיות כתפיסה לגטימית.
מאידך, חשוב להזכיר שהאנטישמיות היתה באירופה זרם פוליטי ככל הזרמים, לעתים אזוטרי יותר ולעתים פופוליסטי יותר. מכיוון שאי אפשר אנטישמיות בלי משבר כלכלי (כמו המשבר של 1929 דלעיל), נזכיר כאן את המשבר הפיננסי של 1884, ה"קראש" של הבנק הקטולימונרכי, "איגוד כללי". שנתיים מאוחר יותר, מתפרסם ספר של אלמוני שקרוי "צרפת היהודים". כתבה בעיתון "פיגרו" יזנק את מכירות הספר ויכתיר אותו בסט סלר של המאה התשע עשרה. למחבר קוראים אדוארד דרימון (1840־1917) והוא יכנס להיסטוריה בתור מניח היסודות של האנטישמיות הפוליטית המודרנית.
התפיסה של דרימון תואמת את הסטיריאוטיפים ההמסורתיים: היהודי כאשם לאסונות לאומיים (התבוסה של 1870, הקומין, שערוריות פיננסיות וכו'..) והיהודי המסתנן לכל חוגי השלטון. החידוש של דרימון הוא בהכלאה של היהודי כקפיטליסט נצלן וסוחט כספים (רוטשילד) עם היהודי כמהפכן שהורס את שלום הציבור והחברה (מרקס). היהודי כאוייב של המדינה כמו גם של החברה. בדרך זו מתאפשר גישור בין השמאל והימין בעניין השאלה היהודית. סוציאליסטים ונציונליסטים יכולים ללכת יד ביד ולקיים את המסורת האנטישמית הפופוליסטית שתתבטא בפרשת דרייפוס, היטלר (דרך הנוצרים הסוציאלסטים שהשפיעו על היטלר) ו...סלין.
סלין סולד מהקפיטליזם ומהקומוניזם באותה מידה. לפי המסורת האנטישמית הפופוליסטית, יהודים עומדים מאחורי שתי האידיאולוגיות הללו. בפמפלטים שלו, סלין ניסה אף להוכיח שהמהפכה הבולשביקית, יהודית כמובן, מומנה על ידי הבורסה של ניו יורק, גם היא הנשלטת בידי היהודים, כמובן. המוצא היחיד עבור סלין הפופוליסט (שפת הרחוב בסגנון ספרותי, ברדמי הוא גיבור פרולטריון), האנטי קומוניסט והאנטי קפיטליסט הוא הפאשיזם.
הפרסומת שהופיעה על העטיפה של ה"בית הספר לגוויות" אומרת: "היהודים יתגעגעו אליי, החתום: דרימון". המשמעות של השעשוע השיווקי המפוקפק הזה, היא שסלין הוא אנטישמי קיצוני בהרבה מדרימון. בנוסף, התחקירן של סלין בעת כתיבת ה"הבלים" הוא חברו הטוב הנרי רוברט פטי. הנרי רוברט פטי היה תלמיד של דרימון ולימים חבר בחזית הלאומית של ג'אן מרי לה פן.
סארטר אמר "אם סלין תמך בתיזות הסוציאליסטיות של הנאצים, היה זה כי שילמו לו כסף. עמוק בלבו, הוא לא האמין להן: עבורו, הפתרון היחידי היה טמון בהתאבדות קולקטיבית, בהתנגדות לפריון, במוות".
הטענה הזאת נכונה לגבי ברדמי, לא מחברו. זהו נכון לגבי הסלין של ה"מסע". אבל סלין באופן אפשר להגיד אם כן שסלין אחרי הרומאנים השחורים הראשונים, נהיה אופטימי יותר. הוא נוטש את הניהיליזם הקיצוני שלו לטובת האידיאולוגיה הפאשיסטית. גזען, יש להזכיר, הוא היה כבר ב־1937. באותה שנה, הוא כותב : "גזענות היא לדידי אמונה רפואית בלבד־ מיסטיקה ביולוגית". חשוב להזכיר שבתקופה זו, דירוג הגזעים לפי עליונותם במדע היה עניין של מה בכך.
באופן פאראדוקסאלי, אצלו משתלבים הפציפיזם והאנטישמיות ומדרבנים את בחירתו הפאטאלית בפאשיזם. סלין היה משוכנע שמלחמת העולם השנייה היתה מלחמה עבור היהודים.
הפמפלטים מדברים בעד עצמם. עובדה שאיש לא ניסה לאסור את הפירסום שלהם. "הבלים" הודפסו ב־86642 עותקים. זוהי תפוצה מרשימה בהתחשב בתקופה ובנושא, אקטואליה פוליטית. לא היתה שום הנגדות מול"ית, או רשמית. ב־1941, ה"הבלים" יוצאים במהדורה חדשה, כנ"ל בשנת 1943, בשעה שברור לכולם שהגרמנים יפסידו במלחמה. ב־1942, בזמן מחסור חמור בנייר, נציג של ממשלת וישי מתערב באופן אישי כדי להקל על הדפסת יצירת סלין, מפני העניין שבהם והערך שלהם. בחמישי לינואר 1945, מחליטה ועדה ביקורת צבאית, מסופחת למשרד המלחמה, שיש להוציא ספרים אלה מחוץ למכירות. אחרי המלחמה, סלין יביע את התנגדותו להוצאות עתידיות של הפמפלטים שהרסו את חייו. בראשון ליולי 1961, נפטר סלין ממפרצת (תפיחת עורקים).
