להקת ישראל קיימת בשולי סצינת השוליים המקומית, מאז 1988. עכשיו ראתה אור בפורמאט של קסטה בלבד היצירה הרביעית שלהם, "לא!". ישראל, כמו בעברה, עדיין מצטיירת כלהקת חסרת סכוי שעושה מוסיקה נסיונית, שמקורותיה בפוסט־פאנק אירופאי, כותבת טקסטים אפוקליפטיים־משיחיים ומשווקת את עצמה, אם אפשר בכלל להשתמש במלה שיווק בהקשר שלהם, בטפטופים קטנים ומרוכזים.
חברי להקת ישראל, גבי בן־חורין ונבו סבוראי, אישיויות חזקות, סגפניות, אוטסיידריות, מסרבים להיכנע לחוקי תעשיית המוסיקה. הם לא מופיעים באופן מסודר, לרוב הם לא מתראיינים ובכל מה שנוגע לאמנותם, הם עושים את הכל לבד. ישראל רואה את עצמה כלהקה מחוץ לחברה ועצמאית לכל דבר. בקסטה עצמה, נבו סבוראי אומר בקטע לקוח מראיון ברדיו, ש"ישראל זה על עצמאות. זה כל הסיפור".
לרגל צאתה של "לא!", הייתי אמור לדבר גם עם נבו סבוראי וגם עם גבי בן־חורין. מסיבות טכניות נכח בראיון גבי בן־חורין בלבד. ראוי לציין, שסבוראי מציע בדרך כלל פרשנות שונה במקצת מזו של בן־חורין על הלהקה ופועלה. אבל שניהם חוזרים ומסבירים שישראל, זה רעיון, לא להקה.
פה מתחילה גם הבעיה. קבוצת אנשים שמתכנסת באופן קבוע, מלחינה מוסיקה, כותבת טקסטים, מנגנת, שרה ומוציאה את השירים שלה, קבוצה כזו מוגדרת על ידי סביבתה כלהקה, וגורמת לסביבתה להתייחס אליה ככזו, גם עם מדובר בלהקה כמו ישראל, שנפגשת ללא לוח זמנים, מקליטה בסשנים מאולתרים ומטיפה מיסטיקה ואנטי־ממסדיות.
מהות החשיבה הפנימית של להקת ישראל, להבדיל מהאידיאולוגיה המוצהרת שלה, דומה לזו של פאבליק־אנמי, או להקות הארדקור פונדאמנטליסטיות אחרות, והיא מתבטאת באלימות: מוסיקאלית ( אצל ישראל: דיסטורשן, דיליי, ואפקטים אחרים מתוך הג'אנר), טקסטואלית כמובן (הטפה חד סיטרית, ראה "ממשלה של יהודים") וויזואלית (סש'נס בהם אמורים היו להופיע חברי ישראל נאסרה בידי העירייה בגלל סווסטיקה שהודפסה על כרזות ההופעה). גישתה של ישראל לעומת זאת, האסטרטגיה שלה, אופני פעולתה, הפוכים מרוב ההרכבים החתרניים בעולם.
בעוד אלה נוהגים לצאת לסיבובי הופעות מתישים, במאמץ להרחיב את הקהל שלהם, או בעודם מתמרנים את עצמם במציאות הקשה של המדיה, המייג'ורים ומניפולאטורים אחרים, ישראל נאבקת בלהט בפני כל חשיפה מיותרת, עבורה, רק קהל מאוד מסוים ראוי לשמוע את דבריה. גם אם הפחד שלהם מפני דיסאינפורמציה ואי הבנות מוצדק לחלוטין, אין זה אומר שהתנזרות והתרחקות עדיפות על התמודדות מודעת מול עולם הפופ וחוקיו. וזאת, במיוחד כשמדובר באינדיבודואלים המנסים להשפיע, ביצירה שהכוח המניע שלה הוא המסר. התבודדותה הרצונית של להקת ישראל פוגעת באידאולוגיה שלה, במקום לשרת אותה. להקת ישראל קיימת, וזה מקסימום ההתחייבות שלה.
ההתמודדות עם עולם הפופ דורשת קריאה נכונה והבנה של מנגנוניה, ותכונות אלו חסרות ללהקה. ישראל היא להקת אייטיז מובהקת: בסואנד, בארטיות, בנסיוניות, במחאתיות, עד המצפוניות שלהם. הקסטה החדשה של ישראל הוכנה בסש'ן "חי וחד־פעמי" (לפי הניסוח שעל העטיפה) ולכן גם לוקה בחוסרים מבחינה מקצועית: עריכה לא ממוקדת שמקשה על המאזין להבין את המילים או לשמוע את הקסטה רצוף. הפקה חובבנית ואפקטים שהושגו בעזרת אמצעי חרום מוציאה מכלל אפשרות להפוך את האזנת הקלטת לחוויה מספקת, גם עם יש בה מספר רגעים משכנעים. אבל חוסר האמצעים אינו תירוץ, אלא דווקא יתרון, שישראל אינה מנצלת כראוי.
הדואליות הסותרת של הלהקה הכי צורמת: הרכב שהוא לא הרכב בגלל חוסר המחויבות שלו, נגנים לא נגנים שאמורים לעשות מוסיקה מקורית, נסיונית ומעניינת (כפי שנבו טוען בראיון לקוטנר) תוך שלושה ימים בסשן יחיד, חברי להקה שמייחסים חשיבות רבה לכתיבתם ובו בזמן מטביעים אותה בשכבות עבות של דיסטורשן.
מה חלקה של המוסיקה אצלכם?
העניין שלי זה לא המוסיקה. כשאני יוצר, אני לא מפריד. אני שם בנוכחות, באמירה. אם אני מחזיק באותו רגע גיטארה זה לא עושה אותי גיטריסט. אני נובע דרך הכלי הזה. אבל אני יכול לנבוע דרך מה שתיתן לי. לא בגלל שאני גאון, אלא כי לא איכפת לי מזה. מבחינה מקצועית, אני נגן חארטה. כולנו בעצם. אנחנו אנשים שבמובן הרגיל לא יודעים לנגן.
אם הייתי יכול לעשות רק מוסיקה, אם היה לי אולפן פה ואפשרות לעשות תקליטים, הייתי מוציא תקליט כל חודש, הייתי שר, מרקד, מנגן, מקפץ, מזמר ומצחיק אותכם גם. אבל אין לי את האפשרות הזאת. אני אומר את הדבר הכי מהותי לי. אני מדבר על חלומות, חברים, הורים והמצב הפוליטי. לא הייתי יכול למצוא לעצמי נקודת אחיזה שהיא כל כך אינטימית ויחד עם זאת כל כך רחבה.
מלבד הנושאים האישיים אתם די עסוקים בהטפת המסרים שלכם
אנחנו מדברים על מה שאנחנו חושבים. פאקינג שיט. לציטוט. זה אותה פוזה שנוקטים לגבי בן אדם שאומר את האמת. אומרים לו אתה כבד, תפסיק להיכנס לנושאים הכבדים האלה. מה הנושאים הכבדים האלה? זה אני. אני לא כבד.
באשר לאידיאולוגיה עצמה, הגירסה של ההרכב לרעיון הישראליות כוללת הקשרים תנ"כיים ומיסטקה יהודית. בקווים כלליים, חברי הלהקה מבקשים לעמוד על המשמעות התנ"כית של ישראל: בעקבות נצחונו על מלאך יהוה, יעקוב מקבל את ההבטחה שממנו יצמח עם שלם, ישראל על שנים עשר שבטיו. וזאת, להבדיל מישראל במשמעות הפוליטית־ציונית, גירסה גזעית־לאומית הנשלטת על ידי צאצאי שבט יהודה, היהודים.
גבי בן־חורין: "שני הערכים שעליהם מבוססים הלהקה הם יהוה וישראל. יהוה זו מילה בשפה שלנו שאנו לא יודעים עליה כמעט כלום. יש לנו רק אנטיתיזה שלו, והיא היהדות. ביהדות אסור בכלל להגיד את המילה הזאת, יהוה. אסור לחשוב עליה. הערך השני, זה ישראל, העם של יהוה.
החלוצים חשבו על חברה חדשה, שבה אדם עם כבוד יוכל לפתח את אופקיו הפנימיים עד אין סוף. על זה התלבש הממסד הציוני, שהפך לתנועות, לדגלים ולקרן הקיימת לישראל. קח לדוגמה עולים מאתיופה, שחורים שמאמינים בישראל, בתורה וביהוה. הם קוראים את עצמם בית ישראל. לא יהודים. לא מתפללים כמונו, לא נישאים כמונו, לא מתלבשים כמונו, לא חגים את החגים כמונו. בית ישראל, עוד שבט שמגיע למקום שאומרים שהוא קיבוץ של 12 שבטים. אבל הממסד מלמד אותם להיות כמו כולם, מלמד אותם איך חושב יהודי, איך אוכל יהודי, מהו העולם הפנימי של יהודי. זהו פאשיזם ממדרגה ראשונה.
כשבן אדם כמוני בא ומתחיל לדבר על השורש הרוחני שלו, מצביעים לו על ישיבה. אתה מדבר על התנ"ך, מקומך בישיבה. שם אוצרים את כל הידע הזה. הרבה אנשים חכמים מאוד ויפי נפש נופלים לפח הזה של הישיבות השחורות. שוטפים להם שם את המוח בדברים שמעולם לא היו מקבלים לפני שנכנסו לשם. מלמדים אותם את היפוכו של דבר. כל השכר שלנו יהיה בעולם הבא. בעצם אנחנו נדע רק כשנמות. כמו הדמות המטומטמת הזו שתבוא להם על החמור, תתקע להם בשופרות, תעשה להם הוקוס פוקוס וכולם יתעוררו.
אני לא יכול להתכחש לזה שסבתא שלי באה לפה כי האמינה ברעיון שהוא עתיק יומין. אני לא יכול להתכחש לפוגרומים, לשואות, לרדיפות ולהשפלות שהעם שלי עבר בגלל שהוא שמר על מה שאני עכשיו שומר בארצי שלי. אני לא מתכחש לזה. אני לא רואה את עצמי חוליה מנותקת בשרשרת. אני חלק ממשהו. אני חלק ממשהו שהשתלטו עליו במקום הזה ורודים בו בצורה שאני מתנגד לה. רודנות ופאשיזם קיימים בכל מקום. אבל אני קשור לארץ כנען, לכאן באו אנשים שאני קשור אליהם אישית. מעבר לזה, כל המומנט כולו הוא סיפור אגדה יוצא דופן. כמה שזה יישמע קלישאה."
מה אני? זה אני רוצה לדעת. זה אני רוצה לברר על ידי זה שאני אוכל לחיות חיים מלאים מכל הבחינות. לבנות את הבית שלי, לגדל את האוכל שלי, לחנך את הילדים שלי איך שאני חושב. אבל לא נותנים לי את האפשרות הזו. בן אדם כמוני לא יכול לחסוך כסף. המשכורת שלי הולכת לבעל הבית שלי. אני לא יכול לקנות אדמה. אני עכשיו שלחתי מכתב למינהל מקרקעי ישראל ולמשרד השיכון, שזה האולטימטיבי. הם בטח יגידו: "אין, המדינה לא נותנת אדמות, קונים ממנה בהון עתק". אני מוצא את עצמי יותר מבודד והחיים שלי נהיים יותר קשים. אני כבר עוד מעט בן שלושים. מדירה לדירה, מעבודה לעבודה, מנידוי לנידוי. זה קשה לחיות ככה. אני לא יודע כמה זמן אוכל להמשיך. עכשיו אני צריך לצאת מהבית הזה. למה? כי אני שומע מוסיקה. לא גבוה, אבל מספיק שאני שומע מוסיקה."
"אנחנו לא ממש דוחפים את הקהל הקטן והאמיץ שלנו", מסביר עוד גבי בן־חורין, "לפי מה שאני רואה כיום, מדובר במאתיים שלוש מאות איש במקרה הטוב. לא היו לי שום ציפיות אחרות. אנחנו אמנים, לא מוסיקאים שעושים קריירה בלהקה. הרעיונות שלנו כן יגיעו ליותר אנשים. זה לא סוף פסוק. אני מאוד שמח שאני עדיין יכול ליצור. את הלהקה הזו הספידו אחרי הקסטה הראשונה שלה. היינו "לשעבר" לפני שהתחלנו לפעול.
בחו"ל, אפשר ליהנות מלהקות כמו פאבליק אנמי, רייג' אגנסט דה מאשין או ניו מודל ארמי. מתבדרים מדברים כאלה. פה, בעברית, אם זה טוב ואמיתי ומקורי, קשה ליהנות מזה. ואני מדבר על אנשים קרובים מאוד שחיים בינינו. אנשים שניזונים ממוסיקה טובה מאוד, איכותית וחכמה. אבל יש להם בעיה כשזה נאמר בעברית. כשזה נעשה בעברית הם טוענים או שזה חקוי של משהו בחוץ, או שזה שחוק. אבל זה לא נאמר. אם מותר להגיד "פרידום", למה אסור להגיד "חופש". יגידו לך האא, ישן, מאוס, שחוק, לעוס. אבל מי דיבר על זה פה? פורטיס? אהוד בנאי? מעטים אנשי הרוח והלהקות שהתייחסו לזה נקי.
