תגובתם של הקהל הרחב כמו זו של המבקרים בשעת יציאתו לאקרנים של "בלייד ראנר", היתה חצויה.כולם ידעו להריע להישגים הטכניים של צוות התפאורנים והפעלולנים של רידלי סקוט,הבמאי,אך הסיפור עצמו והעברתו למסך עוררו ויכוחים והתנצחויות.מבקרים קולנועיים רבים הטיחו ביקורת אקדמית ונוקבת על התסריט,טענו שהוא ריקני, גדוש בסתירות ושאינו עומד בהשוואה עם הספר עליו הוא מבוסס. בהקרנות טרום הפציות, התיסכול של הקהל שנגרם עקב העלילה המעורפלת והמסורבלת היה כה משמעותי, שהמפיקים אילצו את רידלי סקוט להוסיף לדיאלוגים גם את קולו של הריסון פורד,גיבור הסרט,המספר את פשר מעשיו והלך מחשבותיו.
על האספקטיים הטכניים ,כאמור,לא היתה עוררין:"בלייד ראנר" העניק את החויה הויזואלית המסחררת ביותר בתחום סרטי העתידנות מאז "מטרופוליס" של פריטז לאנג.רידלי סקוט,כבמאי מוכשר הכפוף לתכתיבי הממסד,ידע לנצל את הוליווד המגלומאנית עד תומה:השקעה של שלושים מליון דולר והשתתפות של מיטב מומחי יצירת האשליה:דוגלאס טרומבול וריצ'ארד יוריסיץ' שעבדו יחד על "2001, אודיסיאה לחלל" תיכננו את הפעלולים ההיפר־ריאליסטיים וסיד מאד, יועץ לענייני עתידנות,סופר ומעצב תעשייתי(פורד מוטור קומפני,קרייסלר,סינגר קומפני),שתרם את חלקו ל"טרון" ול"סטר טרק", הגה את האופי הסכיזואידי של החברה הפוטוריסטית ב"בלייד ראנר".
בעניין התסריט הושמעו טענות על אמינות הדמויות(רוי,ראשל)על סצינות מיותרות(סצינת הפתיחה),על סתירות בעלילה(תמונות הכפילים) על פרטים לא הגיוניים (תמונות של משפחת דקארד מן המאה התשע עשרה) וכמובן על הסיום והנארציה. הסבר חלקי להתמרמרות המבקרים טמון בעובדה שהסרט מבוסס על ספרו של פיליפ ס. דיק, שעבר דרך תלאות עד שהגיע בידי האנשים הנכונים.
ב־1969, לתקופה קצרה,הספר "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות" היה בידיו של מרטין סקורסזה.לאחר מכן,רוברט יאפה, מחברת ההפקה יאפה,עיבד אותו לקומדיה כה גרועה שפיליפ ס. דיק רצה, כדבריו, להרביץ לו. גם נסיון העיבוד של האמפטון פאנצ'ר,המפיק של "בלייד ראנר", לא עלה יפה אבל כשדייויד ווב פיפלס ,תסריטאי מנוסה ומהולל ,שיכתב את העיבוד,בפעם השלישית,התקבלה תוצאה מבריקה.אספקטים מרובים של הספר הושמטו והמניע המרכזי של הדמויות,שאיפתם של קבוצת הכפילים להארכת חייהם, הוא תימה מקורית של סקוט ופיפלס,אך הוא משתלב בצורה מושלמת בעולם הבדיוני של פיליפ ס. דיק. "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות" הוא שם הספר אבל "בלייד ראנר",שהופיע בשורה של התסריט,נבחר ע"י סקוט להיות שם הסרט.במקרה,"בלייד ראנר" הוא גם שם של ספר מדע בדיוני של אלאן אי. נורס ,שעובד למסך (הוא לא צולם) ע"י וויליאם בארופס,הסופר הביטניק. גלגולי ספרים ,עיבודים ותסריטים הם תופעה נפוצה בהוליווד,אך הטענות על לקויי התסריט של "בלייד ראנר",יותר משהם התממשו בסרט, היו פרי תסכולם של אלה שרצו לראות בו עיבוד מהימן לאותו הספר.ליקויו האמיתיים של הסרט הם החיבורים המלאכותיים של קולו המספר של הגיבור ושל סצינת הסיום התלושה,שנעדרו מגירסת הבמאי.בימים אלה,מוקרנת הגירסה המקורית לראשונה באולמות מסחריים וייתכן כי היא תגיע לירושלים,במסגרת הפסטיבל של הסינמטק.
לוס אנג'לס בשנת 2019 היא מטרופולין צפופת מיעוטים,יהודים,חברי הרי קרישנה, ותמהונים אחרים אך אוכלוסיתה הדומיננטית מונה את מלוכסני העיניים על מיניהם.האופי הארכיטקטוני של הכרך משלב את הישן עם החדש.גורדי השחקים מתנוססים לגבהים מצממרים,להבות נפלטות מארובות בלתי מזוהום ואמצעי התחבורה המעופפים מפלחים את האוויר הסמיך שאותו קרני השמש לא מצליחות לחדור.גשם חמצני יורד ללא הפסק באטמוספרה הדחוסה והמזוהמת.בתמונה הזאת,הפירמידה של הטיירל קורפוריישון,הבניין המסיבי והנטוש (שהוא הבראדבורי בילדינג בלוס אנג'לס) של סבאסטיאן,יד ימינו של טיירל ומגוריו הפונקציונאלים ובעלי המוטיבים המיים של דקארד ניצבים כסמלים לכליונן של אימפריות עתיקות.
שכבת בעלי האמצעים (לבנים?) של החברה,נמלטה מפני כדור הארץ ומתגוררת באוף ווורלד,במרחבים שלוים יותר,וזאת, לא לפני שאנדרואידים,רובוטים־עבדים דמויי אדם,סיירו בהם והכשירו אותם להתיישבות.האנדרואידים,המכונים כפילים, מיוצרים ומעוצבים בתאגיד טיירל, שמרכזו נמצא בלוס אנג'לס, והינם זהים לאדם,מלבד תוחלת חיים קצרה הרבה יותר.המשטר הכלכלי השולט לא מפורט אבל הקפיטליזם העתידני,בו רכישת חיות,שמרביתן נכחדו,מהווה סמל למעמד חברתי ובו הפרסום המסחרי נעשה דרך חזיתות המבנים ועצמים מעופפים,נראה קיצוני ומשולח רסן מאי פעם.ההקבלות עם תרבויות גראנדיוזיות וגרוטסקיות אחרות מקבלות ביטוי ברמזים עיצוביים מהרייך השלישי, מהתרבות המצרית העתיקה ואפילו מתרבות המייה.המימדים הגרנדיואיזים האלה משקפים את החברה העתידנית שנעדרת שליטה ממשית ושעומדת על סף קריסה, ומבליטים את חוסר הזהות של אוכלוסיית השרצים הארציים ואפסיות הפרט.על הכפילות הזו,מערכת־על ואינדיבידואום, מבוססת הסכמתו הכפויה של דקארד,בלייד ראנר לשעבר,לחזור לפעולה ולקבל על עצמו את המשימה לחסל ארבעת הכפילים שהסתננו בעיר.
מכוניות מעופפות שממריאות ונוחתות אופקית,מסנני אור שמשמשות כמעין וילונות שקופים,שווקים ים תיכוניים בהם מוכרים בנות יענה ונחשים,מכשירים אלקטרוניים איתם ניתן לגלות בצילומים פרטים בלתי נראים לעין,בובות באנימציה שמאכלסות את דירתו של ג'.פ. סבסטיאן,גנטיקאי הלוקה בתיסמונת מטושלח,מחלת הזדקנות מזורזת.כל אלה הן דוגמאות לאותו עולם דמיוני שיוצר סקוט וצוותו שמעניק, בנוסף לאווירה המעושנת ולסצנות הספוגות פראנויה כמוסה, אופי ייחודי ובלעדי ל"בלייד ראנר".
התימה החשובה ביותר בסרט היא האדם והאנדרואיד או האדם והכפיל או בלשון קלאסית יותר האדם והמכונה.הנושא הזה מקבל את ההתייחסות העיקרית, ממנה נובעת הפואטיקה הגואלת את הסרט ממלכודת ההיי טק שהיה מצדיק את הביקורת.שפע התימות והאיזכורים שמתלוות למיטוס של הייצור ובוראו, מעניק לסרט צביון קלאסי ששואב ממיטב מסורות המיטולוגיה:היוונית(פאן) המקראית(הגולם) והנוצרית(ישו). המצב בו אנדרואידים חשים תחושות וזוכרים זכרונות ושואפים להארכת ימיהם גרידא הופך את תמונה:דקרד שכביכול פועל למען הצדק הופך להיות בלתי צודק לחלוטין.הפיכת האבולוציה לסובסטיטוציה,טישטוש הגבול של מניעת העוול לגרימת עוול הן דוגמאות נוספות לעושר התמאטי האוניברסלי שהפך את "בלייד ראנר" לפולחן בקנה מידה עולמי ולהערכה מחודשת ונטולת דופי בקרב המבקרים הקולנועיים של ימינו.
