ניטשה: "לאדם המודרני לא משנה אם הוא נהנה או אם הוא סובל, העיקר שיהיה מגורה".
פיניטרייב: "
לפני כמה שנים, היה בעיר אולם
למשחקי וידיאו (היו למעשה כאלה הרבה אבל אני
מתכוון לאחד מהם בו הייתי נוהג להתאמן לרשיון
הנהיגה) ובקופה היית קונה אסימונים למשחקים;
תמורת שקל, היית מקבל משהו כמו שני אסימונים.
יום אחד, בעלי המקום תלו שלט בחוץ: "מבצע:
מחר, עשרה אסימונים בשקל." באתי למחרת ואמרו
לי "לא היום, מחר יש". היית המום, השלט עמד
שם למעלה משנה.
כך הלכה לנו גם שנה. בעיתונות,
באמנות, בפופ, אפילו בפוליטיקה, כולם אמרו
ש־1992 תבוא מחר והסבירו לנו למה והביאו מאסות
של הוכחות. שוב פעם הייתי המום ושוב פעם נפלתי
בפח. אני עדיין לא בטוח שלמדתי את הלקח. לכל
יום יש מחר ומחר יש כל יום. זה מה שהייתי רוצה
לזכור מכל העסק הזה, פעם לתמיד. אבל אני חושב
שזה לא יעזור לי הרבה.
שנת 1992 היתה מעין צרמוניה היי־טקית
לעמוד השחר, טקס החלפת משמר של העולם הישן
עם העולם החדש. אבל הפעם, כולם השתתפו בחגיגות.
כנראה שבהיסטוריה יש רגעים כאלה: העתיד נראה
קרוב מתמיד, במרחק זניח ממש; העתיד הופך לישות
ברת מישוש. 1992 הוא מומנטום בחלום עתידני בעל
ניחוחות נבואיים. שנת 1992 לא היתה כי לא הפסיקו
לחלום עליה. אבל עוד יבוא היום.
זו לא הפעם הראשונה שזה קורה.
על העולם המודרני לא מפנטזים מאתמול. העולם
החדש הוא בכלל לא חדש. אני לא יודע אילו מחשבות
פקדו את האדם הקדמון כשהשתלט על מנגנוני הצתה,
או מה חשבו כשיצרו את הגלגל הראשון, אבל בסוף
המאה תשע עשרה, עם בקיעת המטרופולין כסדר עולמי
חדש, נתגלתה כבר אז עולם מודרני, שתיארו אותו
(ואני כמובן לא מדבר על ה"אלטנולאנד").
פוטוריסטים איטלקיים, מודרניסטים רוסיים והרבה
אחרים.
גם לפני כעשרים שנה נפרדנו מה"אולד
וורלד" ונכנסו ל"מודרן וורלד", כפי שה"מודרן
לוברס", להקת פולחן משנות השבעים, קבעו בשני
השירים הללו בתקליט הראשון שלהם. נסיעה מהירה
בכבישי ארה"ב כשהרדיו בוקע בעוצמה מהרכב
החולש מעל צמתים רב־מפלסיות. זו היתה אז המודרניות
המיוחלת: רדיו־טייפ, אוטו, אורבאניזציה, והשילוב
הפרוע שלהם. בהתאם לתכנים הנ"ל, היו אלה פרצי
גיטארות שקיבלו את פני המודרניות.
ב־1992, נשארה המודרניות כלואה
במעגל סגור של מחשב ולא יודעים איך להוציא אותה
משם. עוד לא התרגלנו. בישרו לנו על החידושים,
ידוע לנו שהם ישנו לנו את תפיסת המציאות אבל
לא ידוע לנו מה בדיוק יקרה. הדעות חלוקות: יש
מי שאומר שהאדם המודרני הולך להיות אדם־כוכב
שכוח המשיכה לא חל עליו. אחרים טוענים שהאדם
יהפוך לאלוהים של ממש. יש כאלה שרואים בהלך
הרוח הקיים עדות לכך שהאדם הגיע לחוליה הסופית
בשרשרת האבולוציונית שלו ושמעתה יהפוך, בשל
ההתערבות הטכנולוגית בגופו ובמוחו, לייצור
מסוג אחר.
לספקולאציות הפופולאריות האלה
אפשר בינתיים להניח, תרבות הסייברפאנק כבר
תדע מה לעשות איתן. הרבה יותר מעניין הוא לאתר
את שינויי הדפוסים האידיאולוגיים והתנגותיים
שכבר נבחנים בשטח. כך, להקות וותיקות כגון קסימוקס,
פיניטרייב, קבראט וולטייר בחרו ללא התחבטויות
מיותרות באופציה הדיגיטאלית, בעולם החדש, ועברו
בהתאם הסבה מקצועית. השנה, הם חיברו כמו טכנו־פריקס
בני שש עשרה קטעי אמביינט והואס. לא קשה להבין
אותם כפי שלא קשה להבין שלהקות שוליים, שהאקספרימנטים
שלהם עניינו בעבר קומץ אוטסיידרס בלבד, קיבלו
מפריצת הטכנו הן את הדירבון והן את הכיוון להמשך
פעולה.
כשם שמשולי הפופ עוברים לטכנו,
כך גם יש נהירה בכיוון ההפוך: מהטכנו לפופ.
בייבי פורד, הפרודיג'י, אלטרן 8, מובי, טי־ 99
יצאו השנה מהאונדרגרואנד, הוציאו תקליטי בכורה,
ושוקדים על הנוסחה שתוליד פופ מזן חדש. מיזוג
הטכנו עם הפופ מתבטא גם בצמרת הדיג'ייז שהפכה
לקבוצת מפיקים המנקזת בתוכה את הכישורים העילאיים
ואת הידע הבלעדי ליצירת פופ מעודכן. עילית זו
מציעה את שרותיה ללהקות פופ קונפורמיסטיות
ומסחריות שלא יוותרו על הפריבילגיה של הוצאת
סינגל ברימיקס של אנדו ויתרל, לפטפילד או פטרסון.
אלה לא שוכחים לנער את הגרוב
מאבק ולשלב אותו במקצבי הסאמפלר. הגרוב הוכיח
את חשיבותו הקומינקטיבית מזמן, עוד בימי הפאנק
של שנות השבעים ובימי הדיסקו של שנות השמונים.
הגרוב כגרוי ממין אחר, גילו הביסטי בויז, אחת
הלהקות הכי פאנקי עלי אדמות (ולא הרד הוט צ'ילי
פפרס). אסיד ג'אז, תופעה בחציה ריאקציונרית,
בחציה פרוגרסיסטית, גם היא הציבה את הגרוב
על קידמת הבמה (למרות שמתחיל לנדוף ממנה סירחון)
ונהיתה לאחד האירועים הבולטים השנה. הראפ המתוחכם
והמודע, מ.ס.900, קונסולידייטד ודיספוזבל הירוז
אוף היפופריסי הפגינו חלוציות וגלויי אומץ
שתרמו רבות למכובדות הג'אנר.
הצלילים החדשים, מביכורי הזמן,
מטילים את מרותם על כולם, קהל ואמנים. כן, כולם
מרותקים מהאפשרויות. כולם רוצים לאלף את הטכנולוגיה
המוצעת בכל מחיר. מכל קשת הפופ, קופצים ראש
ונסחפים אל תוך ים של מכונות. ברור שבים הזה,
יש כאלה ששוחים טוב יותר מאחרים. מבין מחוללי
הגירויים הגדולים, לא היה השנה הרכב כמו האורב
שידע לפתות את הקהל בעזרת צלילים חדשניים.
לאורב יש סואנד שלאף אחד אין. האורב, שיאני
הדיגיטאליות, אילפו את הטכנולוגיה למטרתם,
שהיא, כפי שמישהו אמר בפכחון הדעת, בדיוק כמו
המטרה שהיתה לפינק פלויד: אקספרימנטים, אווירה,
שכבות סאונד, הרחבת הספקטרום.
הבעייה היא שיש עדיין יותר טכנולוגיה
מאשר רעיונות. ההתפלגות של הטכנו לעשרות תת
ג'אנרים מעידה על כך: ברייקביט, אמביאנט, אינטליג'נט
טכנו, טראנס, הארדקור והרשימה נמשכת. התת־ג'אנרים
הנוקשים הללו בוקעים כמו פטריות לאחר הגשם
ומסמנים את הקדחת הרעיונית שמנסה להתמודד עם
היישומים האפשריים של הטכנולוגיה החדשה.
אז טכנו גוס פופ, או פופ גוס טכנו?
הדינאמיקה, כפי שראינו, יוצרת תרומות דו־סיטריות.
לפופ אין תוכנית כפי שלאונדרגרואנד אין תוכנית.
הופעות באיצטדיונים יתקיימו במקביל לרייבים
ענקיים. בנקודה הזאת, השיימן מוכיח לנו שאין
הבדל.
פה מתחילה גם בעית הזהות, נקיטת
העמדה. עיתוני פופ לרוב מתקשים לעכל את ההתרחשויות
בשטח. המלודי והאנ.אמ.אי. הגיעו למצב אבסורדי
שבו הם אוטמים את האזניים, מכסים את העיניים
אבל לא סותמים את הפה. מיומנות טכנית ווירטואוזיות,
שהם המאפיינים של הפופ החדש, הינם ערכים שלא
מזמן זכו לשחיטה ביקורתית חסרת רחמים. העיתונים
הללו, המשליטים עדיין דוקטרינות ביקורת מימי
הפאנק, מסרבים לנקוט עמדה כי הם יודעים שאותן
דוקטרינות אינן חלות על הפופ החדש. אי אפשר
לגנות את הטכנו כמו שהיו יכולים להחרים רוק
מתקדם. היום, אחרי שנתגלתה חווית שמיעה מסוג
אחר, מבוססת על גירויים, הפופ השתנה באופני
הצריכה שלו.
עודף הטכנולוגיה שקיים בשוק
מכונות הסואנד מציף גם את השוק הפרטי על כל
מוצריו. אילולי היתה התופעה כרוכה בהתפתחות
היסטורית של חדירת הטכנולוגיה הממוחשבת בכל
מגזרי החיים, לא היה לטכנו סכויים להתקיים זמן
ממושך. ללא מימד הטכנולוגיה, האנדרגררואנד
היה מתנפץ בדיוק כמו שהפאנק התפרק שנתיים אחרי
היוולדו. אבל הטכנולוגיה כבר גרמה לשינויים
קוגניטיביים במוחו של הצרכן, והוא יודע בדיוק
מה הוא רוצה: הוא רוצה שמחר יהיה היום, ובינתיים
הוא חולם.
אין על מה לבכות. עוד מעט לא יהיה
גם על מה לחלום. עוד יבוא יום ומחר יהיה פשוט
מחר. אז, אולי, אני כבר אדע השיעור.
© Daniel Szmulewicz,
1996 - 2011